גיבורות בעל כורחנו
מאת נילי גולדפיין – משנה למנכ"ל קבוצת נירם גיתן NGG, מומחית למנהיגות וניהול בעולם של הפרעה
תעלומת קלפי הטארוט
קלפי הטארוט המסורתיים נחשבים לפלא בלתי מפוענח. מקור הקלפים לוט בערפל ויש עליו אינספור טקסטים ופרשנויות. המסורות הכתובות מתייחסות להדפסתם לראשונה באירופה, עם המצאת הדפוס, אולם התורה שבעל פה מייחסת את מקורם למצריים העתיקה, מה שהופך אותם, לכאורה, לבני אלפי שנים.
הסיבה לפליאה סביבם היא העובדה שבתקופה בה לא היו אינטרנט וגוגל, הם מכילים גופי ידע וסמלים מתורות אוניברסליות שונות, כולל אסטרולוגיה סינית, אלכימיה אירופית ואפילו אותיות בעברית. במאות השנים בהם האנושות מכירה אותם, הם שימשו מכשפות בהגדת עתידות, אולם החל מהמאה העשרים פסיכולוגים מודרניים מייחסים להם את סיפור המין האנושי כולו.
דרך הקלפים, כך החוקרים, מסופר סיפור הדרך המתארת את מסענו, כבני אדם, מהלידה ועד המוות, כולל כלל האתגרים שאנו עוברים.
פסיכולוג מרכזי במאה ה20, ג'וזף קמפבל, כתב ב1949 ספר שנחשב לאחד הספרים המשפיעים ביותר על התפתחות מדע הפסיכולוגיה : "הגיבור בעל אלף הפנים". קמפבל מחבר בין תפישות פסיכולוגיות, מערביות, הנוגעות טרנספורמציה של כולנו, לבין מסעות רבי תהפוכות משלל מיתולוגיות וגיבורי תרבות, בתפישה שהוא מכנה "מסע הגיבור".
מיהו גיבור?
הגיבור מקלפי הטארוט ומהפסיכולוגיה המודרנית, הוא אדם רגיל שאינו מודע להיותו גיבור. נסיבות חייו מעמתות אותו עם אתגרים והפסדים והוא כמעט נופל מכובד ההתרחשויות הקשות, אך דרך שאר רוח, אומץ, נחישות- וגילוי עצמי, הוא מוצא כוחות פנימיים, אבודים ונשכחים, אשר באמצעותם הוא יכול למציאות המאתגרת, לייסורי האובדן שהוא פוגש בדרך, ומתוך תעצומות נפש אילו הוא מציל את עצמו ואת העולם.
הספר השפיע ועורר השראה בדורות סופרים ויוצרים. כמעט כל הסרטים והספרים שנכתבו במאה השנים האחרונות הושפעו ממנו. ניתן למנות עליהם את רבי המכר האלמותיים ההוביט, שר הטבעות והארי פוטר, סרטים רווחיים ביותר שנעשו אודות ספרים אלו ובנוסף להם סרטי מלחמת הכוכבים, משחקי הרעב, מטריקס והיקום של מרוול. התבנית החוזרת בכל היצירות היא גיבורים וגיבורות חסרי ייחוד, יתומים וקשי יום, שגדלים ללא ייחוד ובתנאים קשים. אין להם הכרה, או הערכה, וכשסערה כלשהי מתרגשת ובאה, אין להם שמץ של מושג כי העולם המתהפך יקרא להם לדגל- ובסופו הם יהפכו לגיבורים ידועי שם.
יציאה מאזור הנוחות
בואו נודה על האמת. רובינו לא אוהב הרפתקאות. את ההרפתקאות האמיתיות, אלו שיוצאים בהן מהבית, נודדים לארץ לא נודעת, חיים בתנאים פיזיים לא נעימים או מפספסים ארוחה וקר לנו, אנחנו לא אוהבים. אנחנו מעדיפים לקרא ספר, או לראות סרט, להישאר באלמוניותנו ובוודאי שאף אחד מאתנו אינו מעונין לאבד את היקרים לו במהלך ההרפתקה.
מעטים הם האנשים אשר כמו מגלי היבשות יצאו להפלגה אל הלא נודע. רוב האנשים במהלך ההיסטוריה, או המיתולוגיה, הידועים כגיבורים התגלו כי עקב אירוע חריג בסביבתם הם היו חייבים לצאת מאזור הנוחות ולהילחם בסוג כלשהו של רוע, שהגיח ממחבואו וחיפש קורבנות. חלקם עשו זאת לבדם וחלקם עשו זאת עם חברים, בני ברית לא צפויים שחלקם אנושי וחלקם לאו דווקא. התבנית חוזרת על עצמה, שוב ושוב, וכוללת:
- מצב קיים– רגיל בו גדל אותו גיבור לא מודע
- התרחשות קשה– שבאה כמו מלחמה, שיטפון, הפרת האיזונים במרחב הידוע, צורך להילחם כי ויתור פירושו מוות , או כליה
- הפסד לכאורה– מצב שנראה כמו הפסד בטוח עקב גודל צבא הרוע או מורכבות אסון הטבע
- ייאוש– רוב השותפים לסיטואציה מתייאשים, מוותרים, מתים או מצטרפים לצד הרע ואז, כשהכול נראה אבוד, קורה משהו שמביא לגיבורינו את הטוויסט בעלילה במחשבה בכלי הנשק או בבעלי הברית שעומדים לצידו
- הגלגל מתהפך– הגיבור סופג אבידות, פציעות ומאבד בני ברית אהובים, אבל ממשיך ונלחם
- סוף טוב, הכול טוב– עד לסוף הטוב של הסרט שכולנו מחכים לו.
אנחנו האנשים להם חיכינו
בשנת 2006 פרסם נאסים ניקולס טאלב את הספר "ברבור שחור" והטביע מטבע לשון המשמשת את הספרות הכלכלית- ניהולית כפרפרזה לאי ודאות, כסדרת אירועים לא צפויים והרסניים אשר עלינו להתמודד אתם על מנת לשרוד ולשגשג.
ישראל היא מדינה למודת קרבות, ומצבי קיצון ביטחוניים נוחתים עלינו כגלים מאז קום המדינה. בתוך הגלים הללו היו מבצעים, מלחמות, סתם מטחי טילים וכחלק מהשוק הגלובלי מיתונים והתמוטטויות כלכליות, נוסח משבר הסאב פריים ב2008.
אנחנו אומה חסינה וקשה לשבור אותנו. כשהגיעה לביקור הקורונה, בראשית שנת 2020 נראתה במשק, בין סגר לסגר, מגמת למידה מרשימה בה אנשים וארגונים שינו הרגלים והתנהגויות במהירות. תוך שבועות בודדים עשיה פיזית הפכה לווירטואלית, תורנויות למניעת התקהלויות "נתפרו" במהירות, ארגונים תמרנו בין קיצוצים נדרשים לחל"תים ואזרחים מצאו פתרונות יצירתיים לכיס הולך ומדלדל. לא מעט אנשים אבדו את פרנסתם, באותה תקופה, ונאלצו להמציא את עצמם מחדש.
כשהחיים חזרו למסלולם התחיל שיקום שכלל שאריות של הרגלים ישנים, אימוץ של הרגלים חדשים וחוסן שנבנה בשמיניות שבין הנפילות והקימות, כי אין גיבור שרק מצליח. בין הנפילות ההכרחיות להצלחות שמביאה ההתמודדות, נבנה חוסן- וככה אנחנו גדלים.
תסריט האימה
שום דבר לא הכין אותנו לשבת השחורה של ה7/10. אף אחד מאיתנו לא תופש את עצמו כגיבור, ורובינו התרגלנו לצרוך סיפורי אור וחושך בנטפליקס. סרט האימה שהיה- ועדיין אדוותיו איתנו, לא היה מתוכנן ובוודאי לא רצוי, אבל כולנו בתוכו. ניצולי הנגב המערבי עדיין במחנות עקורים, חלקים מתושבי הגליל הוגלו מבתיהם, האזעקות ממשיכות לבשר על נפילת טילים וגיוס המילואים בעיצומו. המציאות השתנתה.
אזור הנוחות שלנו קרס ביחד עם הקונספציות על החמאס, וללא קשר לדעתנו הפוליטית רובינו איבדנו אמון במדינה, במנהיגות ובצבא. כול מה ששמר על שנת הלילה שלנו נגדע באבחת חרב, ועתה, בגל השני של האסון, אנו מרגישים את כובד המשק המקרטע, עם אזלת ידה של הממשלה לשמור עלינו כלכלית.
כשבתי הספר מתפקדים חלקית, חלקים מהמדינה במילואים וכולנו באבל על גיא ההריגה ובפחד מגורל החטופים, נשאלת השאלה: מה יהיה?
מה אנחנו יכולים לעשות כשהרוע כל כך בוטה, כשהמצב כל כך מעוות ולא צודק?!
"אנחנו האנשים להם חיכינו"
לפני מספר שנים שמעתי תיאוריה בפסיכולוגיה חיובית שנקראת: "אף אחד לא בא" (nobody is coming). התיאוריה גורסת כי אדם הופך למבוגר אחראי, כאשר הוא לא מצפה שמישהו חיצוני לו יפתור את בעיותיו , אלא הוא מטפל בהן בעצמו. גם אם הוא סומך על בעלי ברית, הרי זה עקב עבודת צוות שווים ולא מוביל כזה, או אחר. במדינת ישראל התרגלנו להטיל יהבינו על הממשלה, הכנסת, הצבא, בית המשפט, משרד החינוך, שינהלו לנו קהילות, יחנכו את הילדים ויתנו לנו צדק וסעד במקומות בהם הם נדרשים.
השבר הנוכחי הביא לפתחינו את הידיעה המתסכלת כי יצאנו מאזור הנוחות. המיסים "הולכים" לקבוצות אינטרס צרות, שאין קשר בין מה שהן נותנות למה שהן מקבלות. מנהיגים מורמים מעם אינם משרתים בצבא, מקבלים טובות הנאה, מעמד ומשרות שאין קשר בין דרישות התפקיד- ליכולתם למלא אותן.
המדינה הביאה אותנו לפשיטת רגל בשוק הגלובלי, ואינה לוקחת אחריות על נזקי הרס המשק, בשום מעגל. אנו קוראים ושומעים, שוב ושוב, כי קבוצות מתנדבים ואזרחים נערכות לטיפול בדיור חלופי באנשי העוטף, בציוד נדרש לצבא, בעזרה נפשית וכלכלית הניתנת לנפגעים באמצעות קהילות -ועוד. אין מדינה. אף אחד לא בא. הממסד גורר רגלים ומי שנכנס לוואקום שהוא מותיר הם אנחנו.
זהו מסע הגיבור שלנו . יצאנו מאזור הנוחות, חווינו רמות של הלם, אבל, שכול ואובדן שאנחנו עדיין בתוכם. בתוך התהליך הנורא הזה אנחנו חייבים להבין שהממשלה לא תציל אותנו. היא עסוקה בעצמה ומכלה את המשאבים שלנו. אם תאבי חיים אנחנו, עלינו להציל את עצמינו, נפשית ופיזית. המסע לא נגמר והחושך פה, אבל לא לעד.
אז מה לעשות? לעשות!
לשמור על עצמינו – לצרוך פחות מדיה הרסנית. תמונות החטופים, הטבח, ההרס של יישובי הדרום נצרב בנו כמו היה שלנו בגוף ראשון. העולם צריך לראות על מנת להבין. אנחנו לא.
להזין אותנו– על מנת שנוכל לסייע לאחרים. ללכת לים, לצאת לטבע, לשהות בזמן שקט עם אהובים. כולנו רקמה אנושית אחת ועל החלקים הבריאים לתמוך בחלקים שנפגעו על מנת שנשרוד, כעם.
רגשות אשם– אשמת הניצולים אוחזת, בצורה כזו או אחרת, בכל מי שלא איבד בן משפחה, חבר קרוב, בית בהתקפה הפראית של כוחות הרשע. מובן- אולם הם צריכים אותנו חזקים. אמפטיה מוגזמת תמנע מאתנו להחזיר עם שלם בדיכאון ופחד לחיים.
עשייה מיטיבה– מי שיכולים לסייע בהכנת כריכים לחיילים, בייבי סיטר למשפחות שאחד ההורים בצבא, זוג ידים נוסף בבית חולים או תרומה לתושבים העקורים, כל תרומה מסייעת לנו ולחוסן שלנו. מי שמקבל זקוק לנתינה הזו והנותנים מתחזקים- ומחזקים את החוסן הנבנה בשמיניות של נפילה ותקומה.
קהילות– אין מנהיגות ואין ממסד. הממשל הוזנח ונרקב, במשך שנים, ואין לצפות ממנו לתפקד בשעת מצוקה זו. הוא לא. זמנו תם. רשויות מקומיות, עמותות, התארגנויות של אזרחים בפרויקטים משותפים הם צו השעה. כל ניסיון להיתלות בטוב ליבה של "המדינה" יעכב את השיקום הרצוי ויעמיק את תחושת האכזבה. כעס סביב אוזלת היד מובן ומוצדק אולם פחות פרודוקטיבי.
ארגונים– לגופים הגדולים במשק יש עתה הזדמנות פז להיכנס לעמדת "המבוגר האחראי". כבר מספר שנים שקידמה במדינת ישראל מיוצרת ומיוצגת על ידי חברות עסקיות ותאגידים. כך היה בשבר הקורונה, בסוגיות גיוון והכלה, אחריות תאגידית וחבטות בשלטון החוק.
המשק נכנס לכלכלת מלחמה במצב רע שרק ילך ויחמיר. יפגשו אותו כולם, קטנים וגדולים, אולם מטבע הדברים לחזקים יהיה קל יותר. כל מי שבסיסו יציב, טוב יעשה אם ידאג לאנשיו – ובאנשיו כוונתי למחזיקי העניין ולא (רק) לבעלי המניות. ספקים, לקוחות, עובדים והקהילה. השקעה בשיקום המשק בכללותו תביא למקום בו מהר יותר נוכל להנות מפירות העשייה של ישראל היפה.
גיבורות בעל כורחנו
הסרט עדיין רץ והדרמה לא נגמרה. עודנו קוברים את מתינו, מוטרפים מדאגה לאלו שנמצאים בידי השטן בגיהינום, יחד עם זאת חשוב שנתעורר לתובנה ש"מדינת כל אזרחיה" תוציא אותנו, פרטנית וכחברה ,מהר יותר לעתיד מזהיר, מאשר מוסד שאבד עליו הקלח, שכוונותיו אינן ראויות ואין בו רצון, או יכולת, לשקם את עתידנו.
מי שמעונין מוזמן להתבונן בסרטון קצר ונחמד אודות מסע הגיבור:
כבר הצטרפת לניוזלטר שלנו?
קבלו עדכונים על כל התכנים החדשים שעולים כאן + עדכונים על מיטאפים, כנסים והצעות רלוונטיות
